קטע,

הפוסט הראשון שלי בבלוג – והאמת, זה מרגיש דיי טוב..
אני מקדיש את הפוסט הזה, לשפיץ שיודע שאני מדבר אליו – שיפנים ויתאפס!
אז נתחיל במעיין הקדמה לא פורמלית שכזו, למי שלא מכיר,
אני אלירן, ואפשר להגיד שהרוב יכירוני כ 'אלירן החרש' , וזה בסדר.

בגיל 4, נראה לי, איבחנו אצלי ליקוי שמיעה חמור, הבדיקה הייתה יסודית ביותר,
אבא שלי קרא לי, ולא הסתובבתי אליו, בום, גאונות.
אז לקחו אותי לבדיקה, שם התברר שאיני שומע דבר וחצי דבר באוזן ימין,
ואכן, הבשורה הייתה קשה, לכולם, חוץ מאשר לעבדכם הנאמן.. כי אם לאמר את האמת,
אני לא באמת יודע מה אני מפסיד, לא יודע מה זה סטריאו, לא יודע מה זה סראונד,
וזה בסדר לילד להתמודד על זה, כי מה כבר הוא יודע.

הבעיה הגדולה התעוררה אצלי כשהתבגרתי מעט, הילדים בבית הספר, רגשי הנחיתות העזים, הסקרנות שלוותה בדיכאון,
הכל נחת עליי ברגע אחד, כשלא ראיתי את זה בא.

גדלתי בחוסר ביטחון עצמי, ופיציתי על זה ביתר-ביטחון עצמי מדומה,
תמיד הייתי זה ש'על הזין שלו' הכל, הדפוק, המצחיק, ההוא שאפשר לצחוק איתו על הכל והוא יבין,
אבל איפשהו מבפנים זה אכל אותי, החוסר ידיעה.
ושלא נדבר על בנות…כזה ילד כאפות הייתי שאין דברים כאלה, באמת שהייתי בספק שאי פעם מישהי תרצה להיות איתי.
אני אפילו זוכר שמתישהו חלמתי שאני שומע בשני אוזניים, וזה היה אחד מהרגעים הכי טובים שחוויתי, בין אם במודע ובין אם לא.

ביום אחד מן הימים, אבי התקשר ואמר לי שיש רופא, שביצע אלפי ניתוחים אצל מיליארדי אנשים ושקבעו לי תור,
זו הייתה חתיכת בשורה.. אני רוצה להגיד לכם שכל הקיבה שלי התהפכה על עצמה ושיחקה ג'נגה ג'נגה עם הלב והכליות.

חיכיתי לתור במשך 4 חודשים, יום יום, שעה שעה – עד שלבסוף, הגיע הזמן.
נכנסנו לקליניקה של הד"ר, איפשהו במרכז ת"א, כל הקירות מלאים בתמונות ממוסגרות עם ברכות חרוטות.
ראיתי המון אנשים מוכרים על הקירות, וחשבתי לעצמי 'אשכרה יש סיכוי!!!!!!!!!!!,

אז זהו, שלא.
הד"ר הידוע לשמצה ציין בפני שלא רק שאין לי מה לעשות, שחלומי לשמוע סטריאו יכול לחזור למוח שבו הוא נוצר,
עד גיל 18 אאבד את השמיעה לחלוטין.

הייתי בשוק. – תוך כתיבת פוסט זה אני מקבל צמרמורות מלוות בהרגשה שהייתה לי אז בקליניקה.

כשיצאתי מהקליניקה לאוטו של אבא, החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני אמצה את מה שיש לי עד תום.

הגעתי הביתה, לקחתי גיטרה קלאסית ישנה של אבא שלי, היו עליו 3 מיתרים וכיוון הייתה מילה גסה.
לקחתי את אחד מספרי הגיטרה הישנים שלו, והתחלתי לנגן – בכאילו.
לא ידעתי לנגן, ולקח לי זמן עד שלמדתי, אבל החלטתי שלא משנה מה יהיה, אני לא אגיע לחרשות מוחלטת מבלי
שטעמתי ממה שלחיים יש להציע לי.

גדלתי קצת, למדתי לנגן כמו שצריך, דרך האינטרנט,
הפכתי מילד ערס קטן מבת ים, לאדם נורמטיבי, הגיוני, בעל זיקה עצומה למוזיקת הרוק.
אפשר להגיד שהמוזיקה שינתה אותי בכל כך הרבה מובנים, שעדיף שהיא הייתה כותבת את הפוסט הזה.

בערך בגיל 15 התחלתי להיכנס למסגרות של מועדונים, הייתי חי את חיי. סקס, סמים ורוקנ'רול, תכלס.
עם הזמן נהפכתי לדיג'יי, תקלטתי באירועים חובקי טירוף, ונהניתי מכל דקה.

אני אפילו זוכר את אחת הפעמים, תקלטתי בקיוג'ה, שזה היה שם של אחד המועדונים בכפר ויתקין פעם,
והיו שם בסביבות 2000 איש, זה היה פורים, ואני זוכר שזה היה ההיילייט שלי, זו הייתה הנקודה שיכלתי להגיד לעצמי,
'שיחקת אותה, ניצחת את כולם, מיצית את מה שאפשר, עכשיו תתקדדםם',
מזל שלא אמרתי, טעות זו הייתה לוותר על כל זה, כי אחרי זה, כשהגעתי הביתה הבנתי.
בשביל זה אני חי, המוזיקה.

אני חושב שזה מה שהפך אותי להיות למי שאני כיום.

אז כיום אני בן 22, כמעט 23, הצלחתי לעשות את מה שכולם אמרו לי שהוא בלתי אפשרי,
אני מנגן, אני יוצר, אני מתקלט, אני מפיק מסיבות, אני עובד בהייטק בסביבה נורמטיבית,
יש לי אלפי חברים, ואפילו כמה ממש ממש טובים, ראיתי הופעות של כמה מהלהקות שאני הכי אוהב בלייב
ואפילו מחכה לחודש הבא, שבו אסע לגרמניה לראות עוד כמה.
אני עדיין שומע פרפקט באוזן שמאל, אוזן ימין עדיין דפוקה,
אבל אני מאושר יחסית, לא יודע דיכאון מהו, אני שלם עם עצמי, וגאה רצח להיות לקוי שמיעה.

תעשו לי טובה, לא משנה מה אומרים לכם, או מה הרושם שקיבלתם,
שימו זין על הכל, ושימו פס על כולם, תעשו מה שבא לכם, כי רק אתם יודעים לגרום לזה להצליח.

תודה מיוחדת לקובייקו שנתן לי השראה להיפתח עד כדי כך – בהחלט היוות לי דוגמא אח יקר.

תודה על ההקשבה, ונשתמע בפוסטים הבאים